מתוך FATHER FORGETS
מאת W. Livingston Larned
תרגום לעברית: יוסי נפקר
תקשיב בן: אני אומר את זה כאשר אתה שוכב ישן, כף ידך האחת מתחת ללחי, והתלתלים הבלונדיים דבוקים למצחך הלח. התגנבתי לחדרך לבדי. רק לפני כמה דקות, כאשר ישבתי לקרוא את העיתון שלי בספרייה, גל חונק של חרטה הציף אותי. אפוף רגשות אשם באתי לחדרך. אלה הם הדברים שעלו במוחי: צלבתי אותך. גערתי בך בשעה שהתלבשת לבית הספר, מכיוון שלא ניגבת היטב את פניך. צעקתי עליך שלא ניקית את נעליך. כעסתי עליך כאשר זרקת חפצים שלך על הרצפה.
גם בארוחת הבוקר מצאתי בך שגיאות. שפכת דברים. בלעת בחיפזון את המזון. הנחת את המרפקים שלך על השולחן. מרחת שכבה עבה מדי של חמאה על פרוסת הלחם. כאשר יצאתי לעבודה, נופפת לי לשלום וקראת: "שלום, אבא!" הזעפתי פנים, אמרתי בתגובה, "תעמוד זקוף, הכתפיים שלך שמוטות!"
ואז בערב הכל התחיל מחדש. כשחזרתי מהעבודה ראיתי אותך משחק עם חברים בגולות. ותוך כדי משחק קרעת את הגרביים. השפלתי אותך בנוכחות חבריך, כאשר קרעתי אותך מהמשחק והובלתי אותך בעל כורחך הביתה. גרביים עולים כסף – ואם היית צריך לקנות אותם בעצמך היית זהיר יותר!
האם אתה זוכר, שאחר כך, כאשר התיישבתי בספרייה לקרוא, איך באת בביישנות, וכאב נשקף מתוך עיניך? הרמתי עיניי מהעיתון שלי בחוסר סבלנות. אתה היססת ליד הדלת. "מה אתה רוצה?" קראתי לעברך. ואתה החרשת ולא אמרת מילה, רק רצת אליי נסער ופרשת זרועותיך סביב צווארי ונישקת אותי, וזרועותיך הקטנות נכרכו בחיבה שאלוהים נטע בלבך. ואז נעלמת, ועלית לחדרך.
ובכן בן, זמן קצר לאחר מכן העיתון נשמט מידיי, ופחד איום השתלט עלי. איזה מין הרגל סיגלתי לעצמי? ההרגל למצוא שגיאות ולנזוף – זה היה הגמול שנתתי לך על כך שהיית ילד. זה לא שלא אהבתי אותך...זה היה שציפיתי מהדור הצעיר יותר מדי. מדדתי אותך על פי אמות המידה של שנותיי שלי. והיה כל כך הרבה שהיה טוב ויפה ונכון באופי שלך. הלב הקטן שלך היה גדול כמו הזריחה עצמה מעל הגבעות. זה בא לידי ביטוי בדחף הספונטני שלך לרוץ ולנשק אותי ללילה טוב. שום דבר לא חשוב הלילה, בן. באתי לחדרך בחסות החשיכה, וכרעתי ברך, אשם! זוהי כפרה קלושה. אני יודע שלא תבין את הדברים הללו, אם אספר לך בשעות ערנותך. אבל מחר אני אהיה אבא אמיתי! אני אתיידד איתך, ואסבול איתך כאשר תסבול, ואצחק כאשר תצחק. אני אנשוך את לשוני כאשר מילים חסרות סבלנות בפי. אני אמשיך לומר כמו בריטואל קבוע: "הוא לא יותר מאשר ילד – ילד קטן." אני חושש שדמיינתי אותך כגבר קטן. עדיין כאשר אני רואה אותך עכשיו, בן, מקופל ויגע במיטתך, אני רואה שאתה עדיין תינוק. אתמול היית בזרועות אמך, ראשך מונח על כתפיה. דרשתי יותר מדי, יותר מדי.
במקום לגנות אנשים, בוא ננסה להבין אותם. בוא ננסה לחשוב מדוע הם עושים מה שהם עושים. זה הרבה יותר רווחי ומושך מאשר ביקורתיות...וזה מטפח סימפאטיה, סובלנות ואדיבות. "לדעת הכל, זה לסלוח לכל"
מאת W. Livingston Larned
תרגום לעברית: יוסי נפקר
תקשיב בן: אני אומר את זה כאשר אתה שוכב ישן, כף ידך האחת מתחת ללחי, והתלתלים הבלונדיים דבוקים למצחך הלח. התגנבתי לחדרך לבדי. רק לפני כמה דקות, כאשר ישבתי לקרוא את העיתון שלי בספרייה, גל חונק של חרטה הציף אותי. אפוף רגשות אשם באתי לחדרך. אלה הם הדברים שעלו במוחי: צלבתי אותך. גערתי בך בשעה שהתלבשת לבית הספר, מכיוון שלא ניגבת היטב את פניך. צעקתי עליך שלא ניקית את נעליך. כעסתי עליך כאשר זרקת חפצים שלך על הרצפה.
גם בארוחת הבוקר מצאתי בך שגיאות. שפכת דברים. בלעת בחיפזון את המזון. הנחת את המרפקים שלך על השולחן. מרחת שכבה עבה מדי של חמאה על פרוסת הלחם. כאשר יצאתי לעבודה, נופפת לי לשלום וקראת: "שלום, אבא!" הזעפתי פנים, אמרתי בתגובה, "תעמוד זקוף, הכתפיים שלך שמוטות!"
ואז בערב הכל התחיל מחדש. כשחזרתי מהעבודה ראיתי אותך משחק עם חברים בגולות. ותוך כדי משחק קרעת את הגרביים. השפלתי אותך בנוכחות חבריך, כאשר קרעתי אותך מהמשחק והובלתי אותך בעל כורחך הביתה. גרביים עולים כסף – ואם היית צריך לקנות אותם בעצמך היית זהיר יותר!
האם אתה זוכר, שאחר כך, כאשר התיישבתי בספרייה לקרוא, איך באת בביישנות, וכאב נשקף מתוך עיניך? הרמתי עיניי מהעיתון שלי בחוסר סבלנות. אתה היססת ליד הדלת. "מה אתה רוצה?" קראתי לעברך. ואתה החרשת ולא אמרת מילה, רק רצת אליי נסער ופרשת זרועותיך סביב צווארי ונישקת אותי, וזרועותיך הקטנות נכרכו בחיבה שאלוהים נטע בלבך. ואז נעלמת, ועלית לחדרך.
ובכן בן, זמן קצר לאחר מכן העיתון נשמט מידיי, ופחד איום השתלט עלי. איזה מין הרגל סיגלתי לעצמי? ההרגל למצוא שגיאות ולנזוף – זה היה הגמול שנתתי לך על כך שהיית ילד. זה לא שלא אהבתי אותך...זה היה שציפיתי מהדור הצעיר יותר מדי. מדדתי אותך על פי אמות המידה של שנותיי שלי. והיה כל כך הרבה שהיה טוב ויפה ונכון באופי שלך. הלב הקטן שלך היה גדול כמו הזריחה עצמה מעל הגבעות. זה בא לידי ביטוי בדחף הספונטני שלך לרוץ ולנשק אותי ללילה טוב. שום דבר לא חשוב הלילה, בן. באתי לחדרך בחסות החשיכה, וכרעתי ברך, אשם! זוהי כפרה קלושה. אני יודע שלא תבין את הדברים הללו, אם אספר לך בשעות ערנותך. אבל מחר אני אהיה אבא אמיתי! אני אתיידד איתך, ואסבול איתך כאשר תסבול, ואצחק כאשר תצחק. אני אנשוך את לשוני כאשר מילים חסרות סבלנות בפי. אני אמשיך לומר כמו בריטואל קבוע: "הוא לא יותר מאשר ילד – ילד קטן." אני חושש שדמיינתי אותך כגבר קטן. עדיין כאשר אני רואה אותך עכשיו, בן, מקופל ויגע במיטתך, אני רואה שאתה עדיין תינוק. אתמול היית בזרועות אמך, ראשך מונח על כתפיה. דרשתי יותר מדי, יותר מדי.
במקום לגנות אנשים, בוא ננסה להבין אותם. בוא ננסה לחשוב מדוע הם עושים מה שהם עושים. זה הרבה יותר רווחי ומושך מאשר ביקורתיות...וזה מטפח סימפאטיה, סובלנות ואדיבות. "לדעת הכל, זה לסלוח לכל"
